בשמחה ובטוב לבב

בשמחה ובטוב לבב

נאמר בספר דברים (פרק כח) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך  בשמחה ובטוב לבב מרב כל, ועבדת את אויבך", ומובא בשם האר"י הקדוש: "מרֹב כל", פירוש, יותר מאילו היה לו לאדם הכל, כל הון שבעולם, שמחתו בעבודת השם יתברך צריכה להיות גדולה יותר מהשמחה על ה"רֹב כל".

והדבר לכאורה מובן, כי הרי עבודת השם יתברך היא ענייני עולם הבא, עולם האמת והטוב, ו"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה" (אבות ד). ובדין הוא כי על כך יש לשמוח באמת, ולא על ענייני הבל של העולם הזה, החולף וכלה ואין בו ממש.

רעת העצבות

ואם אדם אינו שמח בעבודת השם יתברך, אזי עלול להתקיים בו חלילה המשך הפסוק – "ועבדת את אויבך", שהוא היצר הרע, כי ידוע שהנופל בעצבות – הרי הוא פותח פתח לעבירות רבות אחרות (ור' בלקו"מ ח"ב סי' י ובלקו"ע דעת מט).

ואשר על כן מובא בספר "שיח שרפי קודש" (ח"ה סי' מט), כי היצר הרע רוצה יותר בעצבות וביאוש שלאחר העבירה יותר מן העבירה עצמה, משום שעל ידי כך יוכל להחטיאו יותר ויותר.

ומובא בספר "פתגמי חסידים" (עמ' 181) בשם ר' אהרן מקרלין, כי "לאטימות הלב שהעצבות מביאה, שום עבירה לא תביאהו", ע"כ.

וממילא יוכל לחטוא יותר, שהרי אדם חוטא כאשר נכנסת בו רוח שטות (סוטה ג.). ולכן מובא בספר הקדוש "לקוטי מוהר"ן" (ח"א סי' קפט) כי עיקר נשיכת הנחש (היצר הרע) – בעצלות ועצבות.

ובספר "מורה באצבע" (סי' ט אות שכ) מובא, כי רעה היא העצבות בעיני הקדוש ברוך הוא, משום שעל ידי כך מתבטל מסדר עבודת השם, ועובד בוראו בפנים זועפות, בחלישות וכובד הגוף וכו'. ע"כ.

לכן, כל אחד יאזור כגבר חלציו, לסלק ממנו את העצבות הרעה, שאינה אלא מצד היצר הרע, ואינה רצון השם יתברך כלל ועיקר.

העצבות נובעת מגאוה

ובספר "פתגמי חסידים" (עמ' 182) מובא בשם הבעל שם טוב הקדוש כי העצבות נועלת שערי שמים. ע"כ. כלומר שאין תפילותיו מתקבלות (ור' ברכות לב:).

ושם (עמ' 153), מובא עוד בשם הבעש"ט, כי "מקור העצבות – גאוה, חושב שהכל מגיע לו". ע"כ.

ויש לפרש זאת בס"ד, כי באמת הכל נובע מכך שאין האדם משיג את אשר רוצה, ובכך אינו מרוצה, ונכנס בעקבות כך לעצבות, ולא זו הדרך, כי הרי הכל משמים, אם ירצו – יתנו לו, ואם לא – לא, וזה אך ורק בכדי להיטיב לו באחריתו, וצריך לקבל הכל באהבה.

ויש לומר אם כן, כי מפני גאוותו אין הקדוש ברוך הוא שומע תפלתו כנ"ל, שהרי "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז) ונאמר "זבח רשעים תועבה" (משלי כא) והתפילה היא הזבח, ודוקא שוועת עניים וענוים שומע השם יתברך (ור' בה"ר יונה ברכות ה.).

וזהו אמנם כלל גדול על מנת לסלק את העצבות, לדעת כי הכל משמים לטובה, ומי יודע איזו גזירה התבטלה על ידי התקלה שארעה, ועוד שהרי "חביבין יסורין" והם כפרת עוונות.

המלאכה מרובה והפועלים עצלים

המלאכה מרובה והפועלים עצלים

 

נאמר בספר ויקרא (פרק כה) "כי לי בני ישראל עבדים". כלומר שאנו נקראים עבדי השם יתברך, יחד עם כל המשתמע מכך, דהיינו להיות יראים מפניו, להזדרז בעבודתו, ולא לבטל את הזמן במחשבות דיבורים ומעשים מיותרים, כי "הזמן קצר והמלאכה מרובה, הפועלים עצלים ובעל הבית דוחק" (אבות ב).

עבד ירא מאדונו

ברם אף כי באמת צריכים אנו להיות בבחינת עבדים, ולירא מהשם יתברך, לצערנו נשארו הדברים בגדר הרצוי שאינו מצוי כל כך, ועל כך צווח הנביא בשם ה' ואמר "אם אדונים אני איה מוראי" (מלאכי א), הלא אני "בעל הבית" ואדון שלכם, ואם כן איה אפוא מוראכם מפנַי.

ועוד ניתן בס"ד ללמוד מן הפסוק הנ"ל, כי כאשר יראה האדם את עצמו כעבד ואת השם יתברך כאדון, וירגיש זאת ממש, אזי באמת תכנס בו יראת שמים. וכך אפוא יובן הפסוק: אם תרגישו כי אדונים אני תוכלו לירא מפני.

כיצד לזכות לבחינת עבד

אך בכדי לראות עצמו כעבד, צריכים הרבה מחשבה והתבוננות על הבל העולם הזה, ואיך שראוי להזדרז בכל עניין בכדי לחטוף מה שיותר תורה, תפילה, מצוות ומעשים טובים.

ויחשוב תמיד כי עין רואה, אוזן שומעת והמעשים בספר נכתבים (אבות ב), ושכפי איכות עבודתו – כן יהא שכרו לעתיד לבא, ואם יתרשל – יהא שכרו בהתאם.

ויחשוב כי שכר זה הינו לנֵצח, וכי שם כבר לא ניתן לאסוף ולאגור עוד מצוות, כי "במתים חפשי" – שהמת חפשי מן המצוות (שבת קנא:). ולא המתים יהללו י-ה, כי אם אנחנו פה, חיים כולנו היום.

כעיני עבדים אל יד אדוניהם

כל זאת וכזאת יתן החי אל לבו, למען ירגיש כעבד המוכרח להזדרז בעבודתו כראוי – בכמות ואיכות. ותהיינה עיניו כעיני עבדים אל יד אדוניהם, לבקש מאת השם יתברך הכל בתורת חסד ומתנת חינם.

כי בעולם הזה בדרך כלל אין שְכר מצוות, אלא בעולם הבא (ר' ערובין כב.), ואם כן, כל הטובות שמקבלים אנו בעולם הזה – הכל מתנת חינם, לכן לא יחשוב כי מגיע לו לקבל.

אם כבנים אם כעבדים

ואמנם, אף כי נקראים אנו "עבדים", הרי נקראנו גם בנים, כמו שנאמר (דברים יד) "בנים אתם לה' אלקיכם" ונאמר (שמות ד) "בני בכורי ישראל". וההבדל הוא כי בבן בולטת יותר בחינת האהבה לאביו, מה שאין כן בעבד – בו בולטת יותר בחינת היראה לרבו.

ומכאן נלמד, כי צריכים אנו לשלב את היותנו בבחינת בן עם היותנו בבחינת עבד, שנרגיש גם כבנים להשם יתברך ולבקש בכל עת מה שרק נרצה (ע' "שיחות הר"ן" סי' ז).

ולכבד את השם יתברך יותר ויותר מכבוד אב רגיל, שהרי אצל בן הוא בחינת כבוד וכנאמר בפסוק הנ"ל "אם אב אני איה כבודי". וגם כעבדים עם כל המשתמע מכך וכנ"ל.

ובהשתלב שתי הבחינות גם יחד, נוכל לומר ולקרוא להשם יתברך "אבינו מלכנו", ביחס לבן וביחס לעבד, ויקויָם בנו "עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מט), "בני אתה, אני היום ילדתיך" (תהלים ב). שגם השם יתברך יקרא לנו בנים ועבדים נאמנים אליו יתברך. אמן כן יהי רצון.