Author: Johnni Neal

רק בטחון

רק בטחון

והכלל הוא, כי בעניין פרנסה הכל תלוי במדת האמונה והבטחון בהשם יתברך, והשלם בהן יותר – שליו יותר.

ולא לחינם קבעו לנו חז”ל (ברכות ד:) לומר שלוש פעמים בכל יום “אשרי יושבי ביתך”, והנהגה נכונה כמו כן לקרוא בכל יום פרשת המן שירד לבני ישראל במדבר (שלחן ערוך סי’ א ור’ משנ”ב שם).

מפני שרצו שיוחדר ויושרש בנו היטב היטב הבטחון – כי רק השם יתברך פותח את ידו ומשביע לכל חי רצון, והפרנסה היא רק ממנו יתברך.

וכך אמר הצדיק ר’ נחמן מברסלב (“עלים לתרופה” סי’ רלח) בקיצור נמרץ שכולל הכל, “לעניין פרנסה – רק בטחון”!!! ודי בכך לבעל נפש.

צדקה

פתֹח תפתח אפילו מאה פעמים

נאמר בספר דברים (פרק טו) בעניין מצות הצדקה, “כי פתֹח תפתח את ידך לו”. ולכאורה קיימת כפילות בפסוק – “פתֹח תפתח”. ואמרו חז”ל הקדושים (ספרי שם): פתוח תפתח – אפילו מאה פעמים. זאת אומרת, כי הכפילות באה להורות כי יש לפתוח יד לעני אפילו מאה פעמים, ולא ירע לבבו בכך.

אם תפתח לתת – תפתח לקבל שכר על כך

ועוד יש לפרש בס”ד כי על ידי שתפתח לתת, תצטרך לפתוח כדי לקבל מאת השם יתברך שכר על זה, אם תקיים אתה “פתֹח” – לעני, יקויים בך “תפתח” – לקבל.

שכן גמילות חסדים היא מן הדברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, כלומר שניתן לראות מתן שכרהּ עוד בעולם הזה, ומה שרואה כאן הוא רק הריבית (הפירות) אבל הקרן קיימת לעולם הבא (פאה א).

הנותן צדקה זוכה לרחמי שמים

וטוב לאדם כי יהיה בעל לב פתוח תמיד, ויד פתוחה תמיד כלפי אחיו האביון, ואזי יעזרהו השם יתברך וגם הוא יצטרך תדיר לפתוח ידו לקבל השפע ממרום, שכן אמרו חז”ל: “כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים” (שבת קנא:).

והנה פעמים רבות נגזרה גזרה לא טובה על האדם, ובכדי שתהיה אפשרות לבטלהּ, שולחים אליו משמים אדם המבקש תרומה, ובאם ירחם עליו ויתרום – ירחמו גם עליו מן השמים, ועל כך נאמר: “וצדקה תציל ממוות” (משלי י).

ואם מתאכזר כלפיו ולא נותן לו כראוי, לא תוכל הגזרה להתבטל, ותבוא על אותו אדם במוקדם או במאוחר, ה’ יצילנו.

מתי צדקה תציל ממוות

והנה הכתוב כי “צדקה תציל ממוות” לכאורה מעורר תמיהה, שהרי חכמינו הקדושים אמרו כי הקדוש ברוך הוא אינו מקבל שוחד מצוה (ע’ ילקוט משלי תתקמז עה”פ “יד ליד לא ינקה רע”), ואם כבר נגזרה גזרה, כיצד אם כן הצדקה מעכבת אותה.

ושמא יש לומר בס”ד, כי אין המצוה שבצדקה מצילה ממוות אלא הרחמנות שבה, מידה כנגד מידה, המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים. הרי שעיקרה של מצות הצדקה היא רחמי הנותן על המקבל.

ונמצא כי הנאמר “לא יועילו אוצרות רשע” וכן “לא יועיל הון ביום עברה” (שנאמרו בסמוך ל”וצדקה תציל ממוות”) – מדבר על מי שנותן צדקה לא מתוך רחמנות, אלא כי חושב להגן בכך על עצמו, קל וחומר אם מחפש כאן כבוד, וכן כל סיבה אחרת – בוודאי שאין לו הגנה ולא הצלה.

הפרנסה ביד ה’

הפרנסה ביד ה’

נאמר בספר תהלים (פרק קמה) “פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון”, ונאמר (שם קטו) “נותן לחם לכל בשר”, וכן נאמר בברכת המזון “הזן את העולם כולו בטובו”.

ואמרו חז”ל (ע”ז ג:) כי הקדוש ברוך הוא זן את העולם כולו בכל יום למן הגדול שביצורים ועד הקטן ביותר שבהם. וכן אמרו (תענית ב:) כי אין מפתח הפרנסה נתון אלא בידו של השם יתברך (וע’ ב”ר פ”כ סי’ ט).

השתדלות בעניין הפרנסה

ומאחר והפרנסה היא רק בידי השם יתברך, תפקידו של האדם בדרך כלל הוא רק לעשות השתדלות, שתהיה ככלי לקבלת השפע שמשפיע השם יתברך, ובכך יצא ידי חובה ואינו צריך לטרוח הרבה (ור’ ב”לקוטי הלכות” חוה”מ ד, ז. מסילת ישרים פרק כא).

ואם ריבוי השתדלות באופן כללי אינו ראוי למאמין, קל וחומר כאשר גורם ריבוי ההשתדלות למעט בלימוד התורה או קיום המצוות, כי אז ודאי שאסור הוא.

וכמו שרמז השם יתברך בספר שמות (פרק טז) “מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם, למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר” וכו’. כלומר שציוה השם יתברך לשמור את המן בצנצנת לדורות.

ופירש רש”י, כי ירמיהו הנביא היה מוכיח את אנשי דורו ואומר להם מדוע אין אתם עוסקין בתורה, והם אומרים היאך נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן ואמר להם: ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחים יש לו למקום להכין מזון ליראיו. ע”כ.

ריבוי ההשתדלות שלא לצורך

ועיקר הבעיה בעניין הפרנסה, היא שמשתדלים יותר מדאי, ולוּ נתבונן מעט בדעת תורתנו הקדושה, נווכח לדעת כי נכון יותר להשקיע את הזמן הנותר לאחר מינימום ההשתדלות – בענייני עולם הבא, תורה, תפילה, מצוות ומעשים טובים.

יש תקציב

כי מובא בגמרא (ביצה טז.) אשר כל מזונותיו (ענייני פרנסתו) של אדם – קצובים לו מראש השנה. ע”כ. ובעל אמונה אמיתית בהשם יתברך ובתורתנו הקדושה וחכמיה, מבין כי ככל שישתדל בזה, לא ישא בעמלו אלא את אשר הקציבו לו בלאו הכי, ומה אם כן הועיל ברבוי השתדלותו?!

וכן אמר שלמה בחכמתו: מחשבות חרוץ אך למותר, וכל אץ אך למחסור (משלי כא), ואומר: לב אדם יחשב דרכו וה’ יכין צעדו (שם טז), ואומר: איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה (משלי כח). וצווֵחַ ואומר: אל תיגע להעשיר, מבינתך חדל (משלי כג)

כלומר כל מה שתחשוב ותשתדל לא יועיל לך, בלתי אם רצה השם יתברך להיטיב לך, כי אז הוא יכוין אותך לדרך היעילה, ולא אתה את עצמך (וראה משנה ברורה סי’ א סקי”ג).

כגודל הבטחון – כן מיעוט ההשתדלות

ואמנם יש מקום לשאול, אם כן – לא ישתדל כלל?! התשובה היא כי הקצבה הנ”ל היא בתנאי שיעשה השתדלות, מפני שכך קולל אדם הראשון וכל זרעו “בזעת אפך תאכל לחם”, בשביל לחיות חייבים להתאמץ!

אבל כמה מאמץ דרוש, דבר זה תלוי באדם. בעל הבטחון מתאמץ פחות ושאינו כן מתאמץ יותר, ושניהם מקבלים בדיוק כפי הקצבה השנתית.

ויש אשר שפר עליהם חלקם, וזכו כי עמלם ומאמצם הוא בתורה, ומלאכתם נעשית על ידי אחרים (ר’ ברכות לה: סנהדרין צט:), וכן אמרו חז”ל (ב”ר פי”ג סי’ ז) “לא נברא אדם אלא לעמל, אם זכה – הוא עמל בתורה ואם לא זכה – הוא עמל בארץ, אשריו לאדם שהוא עמל בתורה. ע”כ.

שעות נוספות ועליה בתפקיד

ולפי זה, אין האדם צריך לעבוד שעות נוספות וכד’ בכדי להרויח יותר, כי אף אם ירויח כאן, יפסיד בודאי במקום אחר, בהתאם לקצבתו (וכנ”ל). ולהפך, מי שמשתדל מעט, אף אם אין לו את שכר רבוי עבודה, יקבל שכרו ממקום אחר בודאי, ובהתאם לקצבתו.

ונמצא אפוא כי הכל תלוי באמונה, עד כמה האדם מאמין כי רק כפי שהוקצב לו יקבל, ולא תעזור כלל כל השתדלותו היתירה בכך.

כולם תלויים ברחמי שמים

והדברים אמורים לא רק בבעלי עסקים וכד’, שהם באמת תלויים ברחמי שמים, גם לעיני בני אדם, אלא אף בשכירים המקבלים משכורות קבועות, גם הם תלויים בקצבה השנתית הנ”ל הניתנת משמים בראשית השנה, ולא תעזור להם השתדלות יתירה כלל.

ומה שיעבדו שעות נוספות ויקבלו משכורת גבוהה יותר, הנה ברור שאם קצבתם משמים פחותה מזו שיקבלו בשנה של עבודה עם שעות נוספות, יצא הכל בלא ספק בהוצאות שונות ומשונות באופן שרק מה שנקצב להם יקבלו, לא יותר בכהוא זה.

ולעומת זאת, אם לא יעבדו שעות נוספות וקצבתם משמים גבוהה מכפי מה שיקבלו לשנה בלא שעות נוספות, יזמין השם יתברך הכנסות אחרות בדרכים שונות ומשונות כגון עליה בתפקיד או חסכון בהוצאות על נזקים וכו’.

באופן שבוודאי יקבל רק את מה שהקציבו לו משמים לא פחות בכהוא זה (וע’ כתובות סז:).

ואמנם קצבה שנתית זו אפשר לשנות על ידי המעשים, המעשים הטובים גורמים תוספת בקצבה, והרעים גורמים גרעון (ביצה טז. ושיטה מקובצת שם). מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. וכן נאמר ב”ספר חסידים” (סי’ תתרטו) כי העשירות היא לפי המעשים הטובים.

גם עבדך נזהר בהם

גם עבדך נזהר בהם

נאמר בספר משלי (פרק כח) “אשרי אדם מפחד תמיד”, ופירשו חז”ל (ברכות ס.) כי הדברים אמורים כלפי דברי תורה. כלומר (חוץ מפירש”י) שישתדל לשמרם ולעשותם כראוי, יירא מלעבור אף על מצוה קלה, ויהא זהיר בקלה כבחמורה.

וכן נאמר (תהלים יט) “משפטי ה’ אמת צדקו יחדיו… גם עבדך נזהר בהם”. פחד מסוג זה, שיפחד מלעבור על דברי תורה – טוב הוא, ואשרי הזוכה לו.

פחד יום המיתה

ופחד טוב נוסף, הוא הפחד מיום המיתה, כי על ידי שנותנו אל לבו באמת, יירא מאוד מלחטוא, ואף אם ישיאנו יצרו במשאות שוא ומדוחים להסיתו ולהדיחו לעבור עבירה, בכל זאת קשה מאוד יהיה לו לעבור על רצון ה’, ולבסוף אף יפרוש מעשות העבירה.

וכן אמרו חז”ל (אבות ג) “הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה…לאן אתה הולך”.

והלשון “הסתכל”, פירושו התבוננות יתירה ומעמיקה (ר’ “בית יוסף” או”ח סי’ רכט בשם הרא”ש).

כי בהתבוננות שטחית לא הרוויח כלום, שהרי כולם יודעים באופן שטחי לאן פניהם מועדות, ובכל זאת לצערנו, רבים באים לידי עבירה (וע’ ברכות ה. יח. ברש”י, סוטה כא. שבת קנג. זוה”ק ויחי דר”כ ע”א ושם תרומה דקמ”ט ע”ב ור’ בשיחות מוהרא”ש ח”א ע’ לויה).

יראת ה’ כל הימים

וכן יראה ופחד מה’ באופן תדיר, באופן שמקיים בעצמו “שויתי ה’ לנגדי תמיד”, אשרי הזוכה ליראה זו, “יראת ה’ כל היום”, בה התהלכו אבותינו הקדושים כל ימי חייהם (ור’ בהגהות הגר”א או”ח סי’ א). וכן יירא מכל הראוי לירא ממנו על פי תורתנו הקדושה כגון רבו, אביו, אמו וכו’.

לא אירא מרבבות עם

אך יש יראה רעה, והיא יראת הבריות, מה יאמרו ומה יגידו איך יתייחסו וכו’ או מה יעשה אדם לי, לגוף או לממון, וכן ממקרים רעים הבאים לעולם, חס ושלום, מי שהתכלית לנגד עיניו, רק יתפלל להנצל מהם ולא ידאג, לא יירא ולא יפחד (וע’ “לקוטי עצות” יראה ועבודה אות א).

מי שירא שלא לצורך מביא צרות על עצמו

והירא מעניינים כאלה מביא על עצמו דינים (קטרוגים וגזירות קשות) חס ושלום, כמובא בגמרא (ברכות ס.) מעשה באדם שהלך אחרי רב המנונא, נאנח אותו אדם, אמר לו רב המנונא, וכי יסורים רוצה אתה להביא על עצמך?!, שנאמר “כי פחד פחדתי ויאתַיֵני, ואשר יגורתי יבֹא לי”. ע”כ.

הרי שהמפחד ממקרי העולם מביא על עצמו את אותה רעה שפחד ממנה.

לברוח מפחדים ודאגות

לכן יש להסתלק בכל היכולת מפחדים ודאגות של עולם הזה, וזאת על ידי שיסיחם מדעתו בעזרת לימוד התורה (ע’ רש”י משלי יב), או שישיח צרתו, פחדו ודאגתו לחברו וישתפו בצערו, שמא ייעץ לו עצה טובה שתפתור בעייתו (ר’ יומא עה. ורש”י).

וכן יתפלל להשם יתברך על כך, וכמו שאמרו חז”ל (ברכות סג.) כי יש לו לאדם לשתף שם שמים בצערו, והכוונה היא להתפלל על כך. כמו כן יזמר זמר של שמחה, שגם דבר זה מסלק פחד (ר’ “ספר המדות” פחד יא, וראה שם עצות נוספות לכך).

ואשרי המקיים בעצמו (תהלים קיח) “ה’ לי – לא אירא מה יעשה לי אדם”, שכאשר יודע כי הכל בהשגחה, והשם יתברך שומר את עמו ישראל לעד, אזי לא יירא משום דבר.

דע מה למעלה

דע מה למעלה

ובאמת, בעולם העליון מאוד מואסים באותו אדם, כי אין תוכו כברו, וכבר אמרו חז”ל (יומא עב:) כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו – נקרא תועבה ואינו תלמיד חכם. ע”כ. כי בשמים אוהבים טוהר לב וכוונה אמיתית לשם שמים.

בשמים חושבים אחרת…

ומובא (בספר “שיח שרפי קודש” ח”ג סי’ תרו), כי ישנם אנשים אשר בעולם הזה כינויָם הוא: “צדיק”, “קדוש”, “למדן”, “גאון” וכו’, ולעומת זאת בשמים אומרים על אותם אנשים עצמם: “רשע”, “שקרן”, “כזבן”, “רמאי”, “צבוע” וכו’.

ועל זה ידוו כל  הדוֹוִים, ויתנו אל ליבם מידת האמת, שלא לפנות אל דברי שוא וכזב של היצר הרע, כי אם לעבודת השם יתברך, והיתה זאת לראש פני’ה.

לבטל את הפניות

ובכדי להגיע למדה זו, צריכים הרבה עמל ויגיעה במחשבה, להרחיק את היצר הרע מלשלוט במחשבותינו, ולחשוב רק מחשבות טהורות.

ומוטב יהיה, אם יגלה דעתו בתחילת היום בפה מלא, כי כל אשר יחשוב ידבר או יעשה אותו יום, רצונו הוא שיהא לשם שמים בלבד, בלתי שום פניה זרה.

ושהרי הוא מבטל את כל הפניות, אם חס ושלום תבֹאנה, כי אין רצונו בהן כלל ועיקר, וכולן יסודן מיצר הרע, והרי הן כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש, ושיעזרהו השם יתברך להנצל מפניות ויזכך את לבו ויטהרוֹ לכוין תמיד רק לשם שמים וכו’.

נוסח גילוי דעת

והנה מצאנו  גילוי דעת כזה, וכך הלשון אומרת:

הריני מגלה דעתי, כי רצוני הוא שכל אשר אחשוב אדבר או אעשה בסייעתא דשמיא – יהא הכל לשם שמים, בלי פניה לשום נברא בלתי להשם יתברך לבדו.

וכל מחשבה, דיבור, או מעשה שאינם כרצון השם יתברך, הריני מבטלם ביטול גמור, כי אין חפצי בהם כלל ועיקר, רק יצר הרע אונס ומפתה לכך, ואיני רוצה חלק ונחלה בו ובעצותיו הרעות, רק ה’ הוא נחלתנו, ורצוננו לעבדו עבודה שלמה ותמה, בלי שום פניה.

ויהי רצון שיהיו כל מעשינו, דבורינו ומחשבותינו לנחת רוח לפני השם יתברך, ושיהיו לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, לאקמא שכינתא מעפרא ולעלוי שכינת עוזנו, על ידי ההוא טמיר ונעלם, בשם כל ישראל.

רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ורצון יצר הרע לעכב זאת, יהי רצון מלפניך, שתבטל רצונו מפני רצוננו, זממו אל תפק, ואותנו מחשוכא לנהורא אַפֵּק, אור חדש על ציון תאיר, במהרה בימינו אמן. ע”כ.

אשרי מי שאומר נוסח זה מדי יום ביומו וגם מרגיש בעמקי נפשו שזהו באמת רצונו. אשריו ואשרי חלקו.

שורש הענוה

שורש הענוה

ומובא ב”ספר חסידים” (סי’ טו) כי שורש הענוה – להרחיק עצמו מכל מקום שעלול לקבל שם כבוד ושבח. ע”כ. ובאמת, בזאת יבחן כל החפץ בענוה – שבאמת בורח ממקומות כאלה, וכגון לשבת במקום מכובד ולהיות “ראש המדברים בכל מקום” וכד’, וכל אחד יוסיף מדעתו, ישמע חכם ויוסף לקח.

אשרי מי שהוא מאוד מאוד שפל רוח בפני כל אדם, וכל שכן בפני השם יתברך.

פניות

ופנה למעלה

נאמר בגמרא (יומא טו:) “כל פניות שאתה פונה לא יהיו אלא לימין”, ויש לרמוז בזה בס”ד, שתהיינה כל פניותיך להשם יתברך ולצד הקדושה, כמו שנאמר (תהלים קיח) “ימין – ה'”.

כלומר שתמיד תהיינה פניות האדם אליו יתברך, ולא יפנה אל רהבים ושטי כזב ושום כוונה ומטרה אחרת באף מעשה ממעשיו, חוץ מלכבוד השם יתברך, ועל כך נאמר “לב חכם לימינו” (קהלת י), מי שהוא חכם – פונה תמיד רק לימין וכנ”ל.

עשה דברים לשם פעלם

וצריכים בכך התחזקות עצומה, כי אנשים נכשלים הרבה מאוד בעניין זה, ומכוונים במעשי המצוות להנאת עצמם, כי יצר הרע מאוד משקיע בכך, שגם מי שכבר שומר מצוות יפול ברשתו. נמצא כי להכשיל בני אדם בפניות הוא דבר חשוב מאוד בעיני היצר הרע.

כי כשאדם מכוין לשם דברים אחרים חוץ מעבודת השם יתברך, כבר הפסיד בזה את עיקר המצוה, שהוא עשייתה בכוונה לשם שמים, כמו שאמרו חז”ל (נדרים סב.) “עשה דברים לשם פעלם” ופירש רש”י – לשם שמים. ע”כ.

והרי הקדוש ברוך הוא רוצה בעיקר את לבו של האדם, שנאמר “תנה בני לבך לי” (משלי כג). נמצא כי עיקר המצוה היא עשייתה לשם שמים.

הפניות רודפות דוקא אחר ירא שמים

ומובא בגמרא (ברכות סא. ורש”י ד”ה אוי) כי כאשר הולך אדם אחר יוצרו, מיד מגיע יצרו להביא במחשבתו הרהורים רעים. והוא גם עניין הפניות הנ”ל.

וכן מובא ב”ספר המידות” (תפלה, פד) וזו לשונו: “אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד” (זבחים מו:) פירוש, מי שעובד ה’, אחריו הולכים ונמשכים המחשבות לבלבל יותר משאר בני אדם. ע”כ.

וזאת משום שכל מי שרוצה להתקדש אף במחשבה, ולהיות בר לבב, ינסה היצר הרע את כל כוחו, למנוע זאת ממנו, ולכן דוקא בְּעֵת עשיית כל מצוה – מתגברות מחשבות של פניות לשם כבוד, שיחשיבוהו כצדיק וכד’.

ויש הפונים לתאוות אחרות, כגון: ממון, קנטור הזולת וכו’, ומתקיימות בכך המידות המוציאות את האדם מן העולם קנאה (קנטור), תאוה (ממון), כבוד (כנ”ל). ה’ יצילנו.

מהי ענוה

מהי ענוה

והנה בענין גדר הענוה, אף כי מובא בספרים שעניינה הוא שלא יחזיק מעצמו כלום כי אם עפר ואפר ופחות מזה, הנה בדור זה לאו כל מוחא סביל דא, ולא יוכל כל אחד לעמוד בגדר זה, כי סוף כל סוף יודע כל אחד בנפשו את הנקודות הטובות שיש בו, וקשה מאוד להחזיק עצמו למה שאינו.

ואף אם יגיע למעלה זו, הנה עלול הוא לבוא לידי יאוש ועצבות כי לא יסתכל על הנקודות הטובות שבו, ובנוסף לכך – זה עצמו פֶתח ליצר הרע להחטיאו שוב בגאוה, שאומר לו אשריך שאינך מחזיק מעצמך כלום והנך עניו באמת, והרי הוא מתגאה בענוה, ואם כן הכל בטל ומבוטל ואין זה עניו כלל.

וכמובא בשם הרבי מקוצק, כי כל המידות צריכות כוונה, אך ענוה – אם תהא עמה כוונה (שיכוין להיות עניו וכל שכן אם יתגאה בזה) – אין זו ענוה כלל (הו”ד בספר “פתגמי חסידים” עמ’ 148).

לכן מובא (בספר “שיחות מוהרא”ש”, חלק יא, ערך “אפס” ושם ח”א ערך ויגבה לבו) כי עניין הענוה הוא שאף כי יודע מה הוא שווה, ומחזיק מעצמו כלשהו, יודע כי אין שום דבר בזכותו, אלא הכל רק בסיוע השם יתברך.

אל יתהלל!

ובכל מישורי המעלות המוזכרות בנביא שאנשים עלולים להתגאות בהן: חכמה, עושר וגבורה, ידע העניו כי רק השם יתברך – הוא בלבד חונן לאדם דעת והוא בלבד לאין אונים עצמה ירבה והוא בלבד מוריש ומעשיר.

ועל כך נאמר (ירמיהו ט) “כה אמר ה’, אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו”.

ויחשוב כי כל מעלותיו הנה הינן מאיתו יתברך בלבד, והוא בלבד מלך הכבוד, ואילו האדם בפני עצמו אינו ראוי לשום כבוד, מפני שכל מעלותיו ניתנו לו בחסד עליון, ולא בזכותו. לא לנו ה’ לא לנו כי לשמך תן כבוד (וע’ ב”ר פ”מ סי’ ד ויפה תואר שם).

ועל ידי מחשבה זו, כשהיא אצלו אמת לאמיתה, יוכל להגיע לענוה אף אם תהיינה לו כל המעלות. כמו שמצאנו בגדולי ישראל שדוקא הם היו ענוותנים גדולים כידוע ממשה רבינו ע”ה, הלל הזקן, רבי יהודה הנשיא וכו’ וכו’ (שבת לא. סוטה מט:).

כי ככל שמעלותיהם גדלו, ידעו שיותר עושה עמהם השם יתברך חסד, הכירו לו תודה והשפילו עצמם.

ענוה – הגדולה שבמידות הטובות

ענוה – הגדולה שבמידות הטובות

חז”ל הקדושים אמרו (ע”ז כ: ור’ ערכין טז:) כי מִדת הענוה גדולה היא מכל המידות הטובות.

והדבר לכאורה מובן, כי אם המצא ימצא אדם אשר כל המדות הטובות נמצאות בו, והוא מתגאה בהן – הרי כל זה איננו שווה לו כפי רעת הגאוה, כי כבר נחשב הוא ל”תועבה” לפני המלך, שנאמר “תועבת ה’ כל גבה לב” (משלי טז).

“תועבת ה’ כל גבה לב” – ואפילו עובד ה’

ומובא בספר “שיח שרפי קודש” (ח”א סי’ תרפח) כי פירוש הכתוב “תועבת ה’ כל גבה לב”, הוא שהמילה “כל” נועדה לרבות אדם שהוא עובד את השם יתברך בתורה ותפילה יומם ולילה, שגם הוא תועבה לפני ה’ (וע’ יומא עב: ולקו”מ ח”א סי’ נב בהגהה ודוק), כי הכל מקולקל וסרוח ברֵיחהּ המאוס של הגאוה.

הענוה – כלי לשאר המידות הטובות

ולעומת זאת כאשר קיימת ענוה, ניתן בכך להגיע לכל המדות הטובות, מאחר שעשה עצמו כלי קיבול, שמוכן לקבל דברי אמת וצדק מכל אדם, וכמאמר דוד המלך העניו: “מכל מלמדי השכלתי” (תהלים קיט), וממילא יוכל האדם להיות כלי מחזיק ברכה של כל המידות הטובות.

ולא כן בגאוותן, שאינו מוכן לקבל מאחרים, כי חושב שיודע טוב יותר מכולם, כלי מאוס זה – אינו ראוי לקבל בו אף לא מדה טובה אחת, וכעניין כלי חרס המחזיקים ומשמרים את היין, וכלי כסף וזהב לעומתם מקלקלים אותו (כעין מ”ש בתענית ז.).

הענוה סגולה לישועות

והנה הענוה היא כלי גם לקבלת ישועות כמו שנאמר (משלי כב) “עקב ענוה – יראת ה’, עושר וכבוד וחיים”. וזהו שנאמר (תהלים קכא) “מאין יבא עזרי”, מתוך “אַיִן”, שמחזיק עצמו כאין וכאפס, שאין הכבוד מגיע לו כלל, ומשפיל דעתו, אזי ישלח ה’ עזרו מקודש, וכן נאמר “יפאר ענווים בישועה” (תהלים קמט).

ובגמרא (תענית כד.) מסופר על מי מחז”ל שלא קיבלו מבוקשם, וכשחלשה דעתם קיבלו, ויש להסביר בס”ד שהטעם הוא כנ”ל, שהשם יתברך שומע מי שדעתו שפלה (ור’ בה”ר יונה ברכות ה.).

שירים וריקודים

שירים וריקודים

ועצה נוספת להתגבר על העצבות, היא לשמוע שירים שמחים ולרקוד, כמעשה הנביאים, שנאמר “ולפניהם נבל ותוף וחליל וכינור והמה מתנבאים” (שמואל א י), כי “אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה” (שבת ל:).

ולכן הביאו כלי נגינה לפני הנביאים, בכדי שיהיו בשמחה, ועל ידי זה היתה השכינה שורה עליהם והיו מתנבאים. וכן בכל אדם, על ידי ניגונים שמחים יבא לידי שמחה.

ויהא בחברת אנשים יראי שמים שמחים, כאשר מובא על הצדיק ר’ אברהם בר’ נחמן מטולצ’ין, שהיה אוהב להתרועע דוקא עם אנשים שמחים (“שיח שרפי קודש” ח”ג סי’ תקלח).

וישמע מילי דשטותא ובדיחותא (ענייני צחוק ובדיחות) כי במיוחד על ידי כך יוכל לצאת מאפילה לאורה (לקו”מ ח”ב סי’ כד, שהר”ן סי’ כ), ויקויים בו “כי בשמחה תצאו”, על ידי שמחה תצאו מן העצבות. אף אם שמחה זו אינה פנימית.

שלושה תנאים לבדיחות

ובספר “שיח שרפי קודש” (ח”ב סי’ יג) מובא בשם רבינו הקדוש מברסלב זצ”ל, כי לשמיעת בדיחות נצרכים שלושה תנאים: א. להזהר מאוד מלפגוע בכבוד הזולת. ב. לבלי לדבר ניבול פה. ג. לא להתכוין לכבוד עצמו ולהתגאות. והפטיר רבינו ז”ל לאמור: “כעת כבר אפשר לומר בדיחות”…

והעיקר הגדול תמיד הוא התפלה, להתפלל תמיד לפני השם יתברך לזכות לשמחה, ולהנצל ממדת העצבות המגונה, אשר האריכו בספרי מוסר בגודל גנותה, ובחסרונות הנמשכים ממנה.

ועוד עיקר גדול – לחשוב תמיד על נקודות טובות שיש בו ובאחרים, ולא לחשוב מחשבות אוון ומחשבות רעות, אלא להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה, ועל ידי כך יזכה ללב טוב שמכך באה שמחה.

ציפית בסבלנות לישועה?

ואם נעצב אל לבו מפני שזה זמן וזמנים אשר מצפה הוא לישועה ולא באה, עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו, יש לו לדעת נאמנה כי הכל מאת ה’ מן השמים – לטובה גמורה, ואם היה יודע את אותה טובה, היה מזמר רוקד ושמח.

אלא שקיימים נסיונות בעולם הזה, בכדי לבחון את האדם כיצד יתנהג במצבים מסוימים, ולכן מעלים השם יתברך מן האדם את סיבת הנהגתו עמו. וזכור זאת היטב כי הוא כלל גדול.

עוד ידע ויאמין, כי תשועת ה’ כהרף עין וקרובה ישועתו לבוא, וגם אם תתמהמה יחכה לה בסבלנות ובאמונה שהכל לטובה.

ומובא בספר “שיח שרפי קודש” (ח”ד סי’ קי) כי כאשר מתפלל אדם על עניין מסוים ולא נושע, ובכל זאת אינו מתיאש אלא ממשיך ומרבה בתפילה, כשתבא ישועתו – תבוא בשלמות והרחבה יותר ויותר.

וזאת מפני שהכין הרבה “כלֵי קיבול” על ידי ריבוי תפילותיו (ור’ שם ח”ו סי’ שסא וסי’ ת). אשרי המתבונן בדברים אלו וראה ושמח בלבו.

צריך תמיד להיות שמח, בסך הכל אתה אורח

וישמח וישמח וישמח בעצם היותו יהודי וחלקו בחיים לעולם הבא, ויש לו על מה לסמוך ולהשען הלא הוא אלוקינו אדוננו מלכנו ומושיענו, באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה.

ובכלל אין זמן להיות עצוב בעולם הזה החולף ועובר כהרף עין, וכמאמר החכם “צריך תמיד להיות שמח כי סך הכל אתה אורח”. ובכן “שִׂמחו בה’ וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב”.

בשמחה ובטוב לבב

בשמחה ובטוב לבב

נאמר בספר דברים (פרק כח) “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלקיך  בשמחה ובטוב לבב מרב כל, ועבדת את אויבך”, ומובא בשם האר”י הקדוש: “מרֹב כל”, פירוש, יותר מאילו היה לו לאדם הכל, כל הון שבעולם, שמחתו בעבודת השם יתברך צריכה להיות גדולה יותר מהשמחה על ה”רֹב כל”.

והדבר לכאורה מובן, כי הרי עבודת השם יתברך היא ענייני עולם הבא, עולם האמת והטוב, ו”יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה” (אבות ד). ובדין הוא כי על כך יש לשמוח באמת, ולא על ענייני הבל של העולם הזה, החולף וכלה ואין בו ממש.

רעת העצבות

ואם אדם אינו שמח בעבודת השם יתברך, אזי עלול להתקיים בו חלילה המשך הפסוק – “ועבדת את אויבך”, שהוא היצר הרע, כי ידוע שהנופל בעצבות – הרי הוא פותח פתח לעבירות רבות אחרות (ור’ בלקו”מ ח”ב סי’ י ובלקו”ע דעת מט).

ואשר על כן מובא בספר “שיח שרפי קודש” (ח”ה סי’ מט), כי היצר הרע רוצה יותר בעצבות וביאוש שלאחר העבירה יותר מן העבירה עצמה, משום שעל ידי כך יוכל להחטיאו יותר ויותר.

ומובא בספר “פתגמי חסידים” (עמ’ 181) בשם ר’ אהרן מקרלין, כי “לאטימות הלב שהעצבות מביאה, שום עבירה לא תביאהו”, ע”כ.

וממילא יוכל לחטוא יותר, שהרי אדם חוטא כאשר נכנסת בו רוח שטות (סוטה ג.). ולכן מובא בספר הקדוש “לקוטי מוהר”ן” (ח”א סי’ קפט) כי עיקר נשיכת הנחש (היצר הרע) – בעצלות ועצבות.

ובספר “מורה באצבע” (סי’ ט אות שכ) מובא, כי רעה היא העצבות בעיני הקדוש ברוך הוא, משום שעל ידי כך מתבטל מסדר עבודת השם, ועובד בוראו בפנים זועפות, בחלישות וכובד הגוף וכו’. ע”כ.

לכן, כל אחד יאזור כגבר חלציו, לסלק ממנו את העצבות הרעה, שאינה אלא מצד היצר הרע, ואינה רצון השם יתברך כלל ועיקר.

העצבות נובעת מגאוה

ובספר “פתגמי חסידים” (עמ’ 182) מובא בשם הבעל שם טוב הקדוש כי העצבות נועלת שערי שמים. ע”כ. כלומר שאין תפילותיו מתקבלות (ור’ ברכות לב:).

ושם (עמ’ 153), מובא עוד בשם הבעש”ט, כי “מקור העצבות – גאוה, חושב שהכל מגיע לו”. ע”כ.

ויש לפרש זאת בס”ד, כי באמת הכל נובע מכך שאין האדם משיג את אשר רוצה, ובכך אינו מרוצה, ונכנס בעקבות כך לעצבות, ולא זו הדרך, כי הרי הכל משמים, אם ירצו – יתנו לו, ואם לא – לא, וזה אך ורק בכדי להיטיב לו באחריתו, וצריך לקבל הכל באהבה.

ויש לומר אם כן, כי מפני גאוותו אין הקדוש ברוך הוא שומע תפלתו כנ”ל, שהרי “תועבת ה’ כל גבה לב” (משלי טז) ונאמר “זבח רשעים תועבה” (משלי כא) והתפילה היא הזבח, ודוקא שוועת עניים וענוים שומע השם יתברך (ור’ בה”ר יונה ברכות ה.).

וזהו אמנם כלל גדול על מנת לסלק את העצבות, לדעת כי הכל משמים לטובה, ומי יודע איזו גזירה התבטלה על ידי התקלה שארעה, ועוד שהרי “חביבין יסורין” והם כפרת עוונות.

המלאכה מרובה והפועלים עצלים

המלאכה מרובה והפועלים עצלים

 

נאמר בספר ויקרא (פרק כה) “כי לי בני ישראל עבדים”. כלומר שאנו נקראים עבדי השם יתברך, יחד עם כל המשתמע מכך, דהיינו להיות יראים מפניו, להזדרז בעבודתו, ולא לבטל את הזמן במחשבות דיבורים ומעשים מיותרים, כי “הזמן קצר והמלאכה מרובה, הפועלים עצלים ובעל הבית דוחק” (אבות ב).

עבד ירא מאדונו

ברם אף כי באמת צריכים אנו להיות בבחינת עבדים, ולירא מהשם יתברך, לצערנו נשארו הדברים בגדר הרצוי שאינו מצוי כל כך, ועל כך צווח הנביא בשם ה’ ואמר “אם אדונים אני איה מוראי” (מלאכי א), הלא אני “בעל הבית” ואדון שלכם, ואם כן איה אפוא מוראכם מפנַי.

ועוד ניתן בס”ד ללמוד מן הפסוק הנ”ל, כי כאשר יראה האדם את עצמו כעבד ואת השם יתברך כאדון, וירגיש זאת ממש, אזי באמת תכנס בו יראת שמים. וכך אפוא יובן הפסוק: אם תרגישו כי אדונים אני תוכלו לירא מפני.

כיצד לזכות לבחינת עבד

אך בכדי לראות עצמו כעבד, צריכים הרבה מחשבה והתבוננות על הבל העולם הזה, ואיך שראוי להזדרז בכל עניין בכדי לחטוף מה שיותר תורה, תפילה, מצוות ומעשים טובים.

ויחשוב תמיד כי עין רואה, אוזן שומעת והמעשים בספר נכתבים (אבות ב), ושכפי איכות עבודתו – כן יהא שכרו לעתיד לבא, ואם יתרשל – יהא שכרו בהתאם.

ויחשוב כי שכר זה הינו לנֵצח, וכי שם כבר לא ניתן לאסוף ולאגור עוד מצוות, כי “במתים חפשי” – שהמת חפשי מן המצוות (שבת קנא:). ולא המתים יהללו י-ה, כי אם אנחנו פה, חיים כולנו היום.

כעיני עבדים אל יד אדוניהם

כל זאת וכזאת יתן החי אל לבו, למען ירגיש כעבד המוכרח להזדרז בעבודתו כראוי – בכמות ואיכות. ותהיינה עיניו כעיני עבדים אל יד אדוניהם, לבקש מאת השם יתברך הכל בתורת חסד ומתנת חינם.

כי בעולם הזה בדרך כלל אין שְכר מצוות, אלא בעולם הבא (ר’ ערובין כב.), ואם כן, כל הטובות שמקבלים אנו בעולם הזה – הכל מתנת חינם, לכן לא יחשוב כי מגיע לו לקבל.

אם כבנים אם כעבדים

ואמנם, אף כי נקראים אנו “עבדים”, הרי נקראנו גם בנים, כמו שנאמר (דברים יד) “בנים אתם לה’ אלקיכם” ונאמר (שמות ד) “בני בכורי ישראל”. וההבדל הוא כי בבן בולטת יותר בחינת האהבה לאביו, מה שאין כן בעבד – בו בולטת יותר בחינת היראה לרבו.

ומכאן נלמד, כי צריכים אנו לשלב את היותנו בבחינת בן עם היותנו בבחינת עבד, שנרגיש גם כבנים להשם יתברך ולבקש בכל עת מה שרק נרצה (ע’ “שיחות הר”ן” סי’ ז).

ולכבד את השם יתברך יותר ויותר מכבוד אב רגיל, שהרי אצל בן הוא בחינת כבוד וכנאמר בפסוק הנ”ל “אם אב אני איה כבודי”. וגם כעבדים עם כל המשתמע מכך וכנ”ל.

ובהשתלב שתי הבחינות גם יחד, נוכל לומר ולקרוא להשם יתברך “אבינו מלכנו”, ביחס לבן וביחס לעבד, ויקויָם בנו “עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר” (ישעיה מט), “בני אתה, אני היום ילדתיך” (תהלים ב). שגם השם יתברך יקרא לנו בנים ועבדים נאמנים אליו יתברך. אמן כן יהי רצון.