שורש הענוה

שורש הענוה

ומובא ב”ספר חסידים” (סי’ טו) כי שורש הענוה – להרחיק עצמו מכל מקום שעלול לקבל שם כבוד ושבח. ע”כ. ובאמת, בזאת יבחן כל החפץ בענוה – שבאמת בורח ממקומות כאלה, וכגון לשבת במקום מכובד ולהיות “ראש המדברים בכל מקום” וכד’, וכל אחד יוסיף מדעתו, ישמע חכם ויוסף לקח.

אשרי מי שהוא מאוד מאוד שפל רוח בפני כל אדם, וכל שכן בפני השם יתברך.

פניות

ופנה למעלה

נאמר בגמרא (יומא טו:) “כל פניות שאתה פונה לא יהיו אלא לימין”, ויש לרמוז בזה בס”ד, שתהיינה כל פניותיך להשם יתברך ולצד הקדושה, כמו שנאמר (תהלים קיח) “ימין – ה'”.

כלומר שתמיד תהיינה פניות האדם אליו יתברך, ולא יפנה אל רהבים ושטי כזב ושום כוונה ומטרה אחרת באף מעשה ממעשיו, חוץ מלכבוד השם יתברך, ועל כך נאמר “לב חכם לימינו” (קהלת י), מי שהוא חכם – פונה תמיד רק לימין וכנ”ל.

עשה דברים לשם פעלם

וצריכים בכך התחזקות עצומה, כי אנשים נכשלים הרבה מאוד בעניין זה, ומכוונים במעשי המצוות להנאת עצמם, כי יצר הרע מאוד משקיע בכך, שגם מי שכבר שומר מצוות יפול ברשתו. נמצא כי להכשיל בני אדם בפניות הוא דבר חשוב מאוד בעיני היצר הרע.

כי כשאדם מכוין לשם דברים אחרים חוץ מעבודת השם יתברך, כבר הפסיד בזה את עיקר המצוה, שהוא עשייתה בכוונה לשם שמים, כמו שאמרו חז”ל (נדרים סב.) “עשה דברים לשם פעלם” ופירש רש”י – לשם שמים. ע”כ.

והרי הקדוש ברוך הוא רוצה בעיקר את לבו של האדם, שנאמר “תנה בני לבך לי” (משלי כג). נמצא כי עיקר המצוה היא עשייתה לשם שמים.

הפניות רודפות דוקא אחר ירא שמים

ומובא בגמרא (ברכות סא. ורש”י ד”ה אוי) כי כאשר הולך אדם אחר יוצרו, מיד מגיע יצרו להביא במחשבתו הרהורים רעים. והוא גם עניין הפניות הנ”ל.

וכן מובא ב”ספר המידות” (תפלה, פד) וזו לשונו: “אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד” (זבחים מו:) פירוש, מי שעובד ה’, אחריו הולכים ונמשכים המחשבות לבלבל יותר משאר בני אדם. ע”כ.

וזאת משום שכל מי שרוצה להתקדש אף במחשבה, ולהיות בר לבב, ינסה היצר הרע את כל כוחו, למנוע זאת ממנו, ולכן דוקא בְּעֵת עשיית כל מצוה – מתגברות מחשבות של פניות לשם כבוד, שיחשיבוהו כצדיק וכד’.

ויש הפונים לתאוות אחרות, כגון: ממון, קנטור הזולת וכו’, ומתקיימות בכך המידות המוציאות את האדם מן העולם קנאה (קנטור), תאוה (ממון), כבוד (כנ”ל). ה’ יצילנו.