ענוה – הגדולה שבמידות הטובות

ענוה – הגדולה שבמידות הטובות

חז”ל הקדושים אמרו (ע”ז כ: ור’ ערכין טז:) כי מִדת הענוה גדולה היא מכל המידות הטובות.

והדבר לכאורה מובן, כי אם המצא ימצא אדם אשר כל המדות הטובות נמצאות בו, והוא מתגאה בהן – הרי כל זה איננו שווה לו כפי רעת הגאוה, כי כבר נחשב הוא ל”תועבה” לפני המלך, שנאמר “תועבת ה’ כל גבה לב” (משלי טז).

“תועבת ה’ כל גבה לב” – ואפילו עובד ה’

ומובא בספר “שיח שרפי קודש” (ח”א סי’ תרפח) כי פירוש הכתוב “תועבת ה’ כל גבה לב”, הוא שהמילה “כל” נועדה לרבות אדם שהוא עובד את השם יתברך בתורה ותפילה יומם ולילה, שגם הוא תועבה לפני ה’ (וע’ יומא עב: ולקו”מ ח”א סי’ נב בהגהה ודוק), כי הכל מקולקל וסרוח ברֵיחהּ המאוס של הגאוה.

הענוה – כלי לשאר המידות הטובות

ולעומת זאת כאשר קיימת ענוה, ניתן בכך להגיע לכל המדות הטובות, מאחר שעשה עצמו כלי קיבול, שמוכן לקבל דברי אמת וצדק מכל אדם, וכמאמר דוד המלך העניו: “מכל מלמדי השכלתי” (תהלים קיט), וממילא יוכל האדם להיות כלי מחזיק ברכה של כל המידות הטובות.

ולא כן בגאוותן, שאינו מוכן לקבל מאחרים, כי חושב שיודע טוב יותר מכולם, כלי מאוס זה – אינו ראוי לקבל בו אף לא מדה טובה אחת, וכעניין כלי חרס המחזיקים ומשמרים את היין, וכלי כסף וזהב לעומתם מקלקלים אותו (כעין מ”ש בתענית ז.).

הענוה סגולה לישועות

והנה הענוה היא כלי גם לקבלת ישועות כמו שנאמר (משלי כב) “עקב ענוה – יראת ה’, עושר וכבוד וחיים”. וזהו שנאמר (תהלים קכא) “מאין יבא עזרי”, מתוך “אַיִן”, שמחזיק עצמו כאין וכאפס, שאין הכבוד מגיע לו כלל, ומשפיל דעתו, אזי ישלח ה’ עזרו מקודש, וכן נאמר “יפאר ענווים בישועה” (תהלים קמט).

ובגמרא (תענית כד.) מסופר על מי מחז”ל שלא קיבלו מבוקשם, וכשחלשה דעתם קיבלו, ויש להסביר בס”ד שהטעם הוא כנ”ל, שהשם יתברך שומע מי שדעתו שפלה (ור’ בה”ר יונה ברכות ה.).