מהי ענוה

מהי ענוה

והנה בענין גדר הענוה, אף כי מובא בספרים שעניינה הוא שלא יחזיק מעצמו כלום כי אם עפר ואפר ופחות מזה, הנה בדור זה לאו כל מוחא סביל דא, ולא יוכל כל אחד לעמוד בגדר זה, כי סוף כל סוף יודע כל אחד בנפשו את הנקודות הטובות שיש בו, וקשה מאוד להחזיק עצמו למה שאינו.

ואף אם יגיע למעלה זו, הנה עלול הוא לבוא לידי יאוש ועצבות כי לא יסתכל על הנקודות הטובות שבו, ובנוסף לכך – זה עצמו פֶתח ליצר הרע להחטיאו שוב בגאוה, שאומר לו אשריך שאינך מחזיק מעצמך כלום והנך עניו באמת, והרי הוא מתגאה בענוה, ואם כן הכל בטל ומבוטל ואין זה עניו כלל.

וכמובא בשם הרבי מקוצק, כי כל המידות צריכות כוונה, אך ענוה – אם תהא עמה כוונה (שיכוין להיות עניו וכל שכן אם יתגאה בזה) – אין זו ענוה כלל (הו”ד בספר “פתגמי חסידים” עמ’ 148).

לכן מובא (בספר “שיחות מוהרא”ש”, חלק יא, ערך “אפס” ושם ח”א ערך ויגבה לבו) כי עניין הענוה הוא שאף כי יודע מה הוא שווה, ומחזיק מעצמו כלשהו, יודע כי אין שום דבר בזכותו, אלא הכל רק בסיוע השם יתברך.

אל יתהלל!

ובכל מישורי המעלות המוזכרות בנביא שאנשים עלולים להתגאות בהן: חכמה, עושר וגבורה, ידע העניו כי רק השם יתברך – הוא בלבד חונן לאדם דעת והוא בלבד לאין אונים עצמה ירבה והוא בלבד מוריש ומעשיר.

ועל כך נאמר (ירמיהו ט) “כה אמר ה’, אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו”.

ויחשוב כי כל מעלותיו הנה הינן מאיתו יתברך בלבד, והוא בלבד מלך הכבוד, ואילו האדם בפני עצמו אינו ראוי לשום כבוד, מפני שכל מעלותיו ניתנו לו בחסד עליון, ולא בזכותו. לא לנו ה’ לא לנו כי לשמך תן כבוד (וע’ ב”ר פ”מ סי’ ד ויפה תואר שם).

ועל ידי מחשבה זו, כשהיא אצלו אמת לאמיתה, יוכל להגיע לענוה אף אם תהיינה לו כל המעלות. כמו שמצאנו בגדולי ישראל שדוקא הם היו ענוותנים גדולים כידוע ממשה רבינו ע”ה, הלל הזקן, רבי יהודה הנשיא וכו’ וכו’ (שבת לא. סוטה מט:).

כי ככל שמעלותיהם גדלו, ידעו שיותר עושה עמהם השם יתברך חסד, הכירו לו תודה והשפילו עצמם.