בשמחה ובטוב לבב

בשמחה ובטוב לבב

נאמר בספר דברים (פרק כח) “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלקיך  בשמחה ובטוב לבב מרב כל, ועבדת את אויבך”, ומובא בשם האר”י הקדוש: “מרֹב כל”, פירוש, יותר מאילו היה לו לאדם הכל, כל הון שבעולם, שמחתו בעבודת השם יתברך צריכה להיות גדולה יותר מהשמחה על ה”רֹב כל”.

והדבר לכאורה מובן, כי הרי עבודת השם יתברך היא ענייני עולם הבא, עולם האמת והטוב, ו”יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה” (אבות ד). ובדין הוא כי על כך יש לשמוח באמת, ולא על ענייני הבל של העולם הזה, החולף וכלה ואין בו ממש.

רעת העצבות

ואם אדם אינו שמח בעבודת השם יתברך, אזי עלול להתקיים בו חלילה המשך הפסוק – “ועבדת את אויבך”, שהוא היצר הרע, כי ידוע שהנופל בעצבות – הרי הוא פותח פתח לעבירות רבות אחרות (ור’ בלקו”מ ח”ב סי’ י ובלקו”ע דעת מט).

ואשר על כן מובא בספר “שיח שרפי קודש” (ח”ה סי’ מט), כי היצר הרע רוצה יותר בעצבות וביאוש שלאחר העבירה יותר מן העבירה עצמה, משום שעל ידי כך יוכל להחטיאו יותר ויותר.

ומובא בספר “פתגמי חסידים” (עמ’ 181) בשם ר’ אהרן מקרלין, כי “לאטימות הלב שהעצבות מביאה, שום עבירה לא תביאהו”, ע”כ.

וממילא יוכל לחטוא יותר, שהרי אדם חוטא כאשר נכנסת בו רוח שטות (סוטה ג.). ולכן מובא בספר הקדוש “לקוטי מוהר”ן” (ח”א סי’ קפט) כי עיקר נשיכת הנחש (היצר הרע) – בעצלות ועצבות.

ובספר “מורה באצבע” (סי’ ט אות שכ) מובא, כי רעה היא העצבות בעיני הקדוש ברוך הוא, משום שעל ידי כך מתבטל מסדר עבודת השם, ועובד בוראו בפנים זועפות, בחלישות וכובד הגוף וכו’. ע”כ.

לכן, כל אחד יאזור כגבר חלציו, לסלק ממנו את העצבות הרעה, שאינה אלא מצד היצר הרע, ואינה רצון השם יתברך כלל ועיקר.

העצבות נובעת מגאוה

ובספר “פתגמי חסידים” (עמ’ 182) מובא בשם הבעל שם טוב הקדוש כי העצבות נועלת שערי שמים. ע”כ. כלומר שאין תפילותיו מתקבלות (ור’ ברכות לב:).

ושם (עמ’ 153), מובא עוד בשם הבעש”ט, כי “מקור העצבות – גאוה, חושב שהכל מגיע לו”. ע”כ.

ויש לפרש זאת בס”ד, כי באמת הכל נובע מכך שאין האדם משיג את אשר רוצה, ובכך אינו מרוצה, ונכנס בעקבות כך לעצבות, ולא זו הדרך, כי הרי הכל משמים, אם ירצו – יתנו לו, ואם לא – לא, וזה אך ורק בכדי להיטיב לו באחריתו, וצריך לקבל הכל באהבה.

ויש לומר אם כן, כי מפני גאוותו אין הקדוש ברוך הוא שומע תפלתו כנ”ל, שהרי “תועבת ה’ כל גבה לב” (משלי טז) ונאמר “זבח רשעים תועבה” (משלי כא) והתפילה היא הזבח, ודוקא שוועת עניים וענוים שומע השם יתברך (ור’ בה”ר יונה ברכות ה.).

וזהו אמנם כלל גדול על מנת לסלק את העצבות, לדעת כי הכל משמים לטובה, ומי יודע איזו גזירה התבטלה על ידי התקלה שארעה, ועוד שהרי “חביבין יסורין” והם כפרת עוונות.